(Português/ עברית)
O menino de 30 anos com febre alta, que volta ao quarto de sua adolescência na casa de seus pais, completa 70 anos! A história dele acontece em paralelo à minha, nos anos 80, quando encontramos o amor, nos casamos e tivemos filhos, pois ele viveu uma juventude que se estendeu tardiamente, enquanto eu vivia a minha. Só hoje, após tantos anos, ao ler um artigo sobre seu aniversário de 70 anos, entendi esta canção por completo: A yeled ben 30 / O menino de 30 anos. Segue a história.
No início dos anos 80, aos 29 anos, Ehud teve uma indisposição com febre alta, e o médico recomendou repouso, que ele resolveu fazer na casa de seus pais, a qual já havia deixado.
Há muito tinha terminado o exército, havia rodado pela Europa, mas ainda procurava a si mesmo e uma direção a seguir. Gostava de música e de escrever, mas sua primeira produção musical tinha sido um fiasco. Nesse dia da febre, a mãe já estava muito doente e ele, indisposto. Quando foi tomar água na cozinha, viu-a no sofá, e voltou ao quarto, apesar da tentativa dela de travar alguma conversa com o filho. E esta foi a última cena que ele guardou dela, pois ela morreu logo depois, deixando-o com o sentimento de culpa.
Naquele ano de luto, decidiu escrever um livro (que não publicou), e na margem do caderno, saudoso da mãe, escreveu: "apresse-se, por favor, a colocar um curativo em meu coração"... Logo nessa época, ele encontrou o amor que havia procurado por tantos caminhos distantes, Odelia, que morava bem perto de sua casa. Imediatamente entendeu que era a mulher de sua vida. Se casaram, e à primeira filha chamaram de Miriam, como a mãe dele.
Numa entrevista que deu há alguns nos, disse que ter Miriam-filha dentro de sua casa (beiti ou beti, em hebraico, pode ser minha casa ou minha filha, com a simples inclusão ou exclusão de um i / yud) foi ter a oportunidade de se reconciliar, de forma bem próxima, com sua mãe.
Dez anos depois de haver escrito aquela frase no caderno, ele reabriu-o, leu a frase à margem dos textos, e escreveu a música que estourou nas paradas de sucesso: Hayeled ben 30 / O menino de 30. E a frase escrita na margem do caderno se tornou a mais conhecida: "Apresse-se, por favor, a cobrir a ferida em meu coração"! Algo que lhe era tão íntimo ressoou estrondosamente na música israelense como universal, sentimento compartilhado por muitos. O casamento / zevug dele, a filha, o sucesso na carreira, ele credita à mãe que lhe cobriu as feridas desde o Céu...
----
Raquel Teles Yehezkel
13.4.2023
****
A seguir, deixo a letra da música traduzida, o artigo original em hebraico, e essa música tão tocante e potente, procurem no YouTube. Deixo também nosso desejo de vida longa, feliz e produtiva ao nosso amigo Ehud Banai - meu, do Nissim e de nossos três filhos, que o acompanhamos sempre em discos, fitas, ipod, spotfy, shows e em muitos momentos de nossa família reunida ao som de suas músicas que tocaram nossas almas.
****
APRESSE-SE, POR FAVOR / EHUD BANAI
A criança de 30 anos está com febre alta
Deitado no sofá na casa de seus pais
Sim, ele tem 30 anos, está com febre alta
E retorna ao quarto de sua juventude.
Sua mãe chega e diz "beba algo quente"
Ele fica irritado e responde "Não, agora não"
Ele olha para a estante de livros velhos,
Histórias que marcaram sua vida...
Apresse-se, por favor, e coloque um curativo sobre o meu coração
Antes de me colocar para dormir
E me conte sobre a criança que fui
E como ficava feliz à primeira chuva...
A criança de 30 anos está com febre alta
Ele está “despedido” de trabalho e de amor
Sim, ele tem 30 anos, mas não sabe ainda
O que fazer quando terminar o exército...
A mãe chega e diz "vamos para a sala"
Ele fica irritado e responde "Não, agora não"
Ele olha para o rack de discos antigos
As canções que preencheram sua vida.
Você agora é uma estrela
Brilhando no espaço
E volta para a minha casa
Sim, agora você está comigo
E eu chamo pelo seu nome à minha filha.
A criança de 30 anos está com febre alta
Deitado no sofá na casa de seus pais
Sim, ele tem 30 anos, está com febre alta
E retorna ao quarto de sua juventude.
Sua mãe chega e diz "você tem uma carta"
E a faísca de repente volta aos seus olhos
Ele sente o cheiro da chuva que se aproxima no ar
E traz o amor de sua vida.
Apresse-se, por favor, a cobrir a ferida no meu coração
Antes de me colocar para dormir
E me conte sobre a criança que fui
E como ficava feliz à primeira chuva...
****
בתקופה של ייאוש בחייו. לפני שהצליח לפרוץ בתור מוזיקאי כשהוא בן עשרים ותשע. מובטל מעבודה ואהבה. ואז, חום גבוה החזיר אותו לבית הוריו.
"הַיֶּלֶד בֶּן שְׁלוֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ חֹם גָּבוֹהַּ
הוּא שׁוֹכֵב עַל הַסַּפָּה בְּבֵית הוֹרָיו
כֵּן הוּא בֶּן שְׁלוֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ חֹם גָּבוֹהַ
הוּא חוֹזֵר אֶל חֶדֶר נְעוּרָיו.
אִמָּא בָּאָה וְאוֹמֶרֶת "תִּשְׁתֶּה מַשֶּׁהוּ חַם"
הוּא מִתְעַצְבֵּן וְאוֹמֵר "לֹא, לֹא עַכְשָׁו"
מִסְתַּכֵּל עַל אֲרוֹן הַסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים
סִפּוּרִים שֶׁלִּוּוּ אֶת חַיָּיו .
מַהֲרִי נָא וְהָנִיחִי עַל לִבִּי תּחְבֹּשֶׁת
בְּטֶרֶם תַּשְׁכִּיבִינִי לִישׁוֹן
וְסַפְּרִי לִי עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי
אֵיךְ שָׂמַחְתִּי עַל הַגֶּשֶׁם הַרִאשׁוֹן.
הַיֶּלֶד בֶּן שְׁלוֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ חֹם גָּבוֹהַּ
הוּא מֻבְטָל מֵעֲבוֹדָה וְאַהֲבָה
כֵּן, הוּא בֶּן שְׁלוֹשִׁים, אֲבָל עֲדַיִן לֹא יוֹדֵע
מָה יַעֲשֶׂה כְּשֶׁיִּגְמֹר אֶת הַצָּבָא.
אִמָּא בָּאָה וְאוֹמֶרֶת "בּוֹא קְצָת לַסָּלוֹן"
הוּא מִתְעַצְבֵּן וְאוֹמֵר "לֹא, לֹא עַכְשָׁו"
מִסְתַּכֵּל עַל מַדַּף הַתַּקְלִיטִים הַיְּשָׁנִים
הַשִּׁירִים שֶׁלִּוּוּ אֶת חַיָּיו .
אַתְּ עַכְשָׁו כְּמוֹ כּוֹכָב
מְנַצְנֵץ, בַּמֶּרְחָב
אַתְּ חָזַרְתְּ אֶל בֵּיתִי
כֵּן, עַכְשָׁו אַתְּ אִתִּי
אֲנִי קוֹרֵא בִּשְׁמֵךְ לְבִתִּי.
הַיֶּלֶד בֶּן שְׁלוֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ חֹם גָּבוֹהַּ
הוּא שׁוֹכֵב עַל הַסַּפָּה בְּבֵית הוֹרָיו
כֵּן הוּא בֶּן שְׁלוֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ חֹם גָּבוֹהַ
הוּא חוֹזֵר אֶל חֶדֶר נְעוּרָיו.
כְּשֶׁאִמָּא בָּאָה וְאוֹמֶרֶת "יֵשׁ לְךָ מִכְתָּב"
הַנִּיצוֹץ חוֹזֵר לְפֶתַע אֶל עֵינָיו
הוּא מֵרִיחַ בָּאֲוִיר אֶת הַגֶּשֶׁם מִתְקַרֵב
וּמֵבִיא אֶת אַהֲבַת חַיָּיו.
מַהֲרִי נָא וְהָנִיחִי עַל לִבִּי תּחְבֹּשֶׁת
בְּטֶרֶם תַּשְׁכִּיבִינִי לִישׁוֹן
וְסַפְּרִי לִי עַל הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי
אֵיךְ שָׂמַחְתִּי עַל הַגֶּשֶׁם הַרִאשׁוֹן.
הילד כבר לא בן 30 אלא שבעים. כן כן, מזל טוב לזמר והיוצר אהוד בנאי שחוגג יום הולדת 70.
כשאהוד בנאי היה בן 29 אוטוטו מתקרב לשלושים. הוא חזר ממסע תרמילאים. הוא נדד ברחבי אירופה. בקיץ 1977 הפליג לטיול בן חודשיים בכרתים. שם קנה תקליט של הזמר היווני דימיטריס מיטרופאנוס. ואנחנו עוד נחזור לתקליט הזה בהמשך הסיפור על השיר. כשחזר ממסע הנדודים הוא המשיך לחפש את עצמו והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. קצת מיואש מהסיכוי והחלום להיות מוסיקאי. בשנת 1982 הוציא בנאי על חשבונו סינגל ראשון לרדיו בשם "איידישע ראסטה מאן" אך הוא נחל כישלון וכמעט ולא שודר. הדוד יוסי בנאי ז"ל. סידר לו תפקיד במחזמר שהפיק, "כמו ציפורים". תפקידו היה של צועני אילם. ואז. כשהוא ללא עבודה קבועה ואהבה, חלה בברונכיט, היה לו חום גבוה. ההורים הזמינו את רופא המשפחה שציווה עליו להישאר ולנוח בבית הוריו. ובחדר נעוריו.
"כשאני הייתי בן 30, זאת הייתה שנה מאוד משמעותית בחיים שלי",
הודה בנאי בראיון לגל אוחובסקי, "שנת 82, שנה של מלחמת לבנון. גם השנה שבה הכרתי את אישתי, וגם השנה שבה אמא שלי נפטרה".
לילה אחד קם אהוד בנאי מהמיטה לקחת שתיה מהמקרר. וראה בזווית עיניו את אמו, שהייתה אישה חולה, יושבת בסלון, מחכה ורוצה שהוא ידבר איתה. אבל הוא רק אמר לילה טוב והלך לישון. למחרת כשהוא עם חום גבוה. הידרדר מצבה של אמו, היא אושפזה נכנסה בלילה לניתוח ונפטרה, בגיל 54. "הלילה הזה חזר אלי בלי סוף. למה לא ישבתי לדבר איתה איזה שתי דקות. והייתה לי תחושה של אשמה והחמצה מאוד גדולה" סיפר בנאי בפרק בהסכת "שיר אחד" שהוקדש לשיר,
ביום שבו חזר מן השבעה על אמו. חזר אהוד לחזרות להפקה של הדוד יוסי בנאי. אחת הרקדניות במחזמר הייתה אודליה. שחיפשה טרמפ לר"ג
והוא הסיע אותה. הם הפכו לזוג. וחמישה חודשים אחרי מות אמו הם התחתנו והקימו את משפחתם. "היא גרה חצי קילומטר מאיפה שאני גרתי ואני כל החיים חיפשתי אותה באירלנד בסקוטלנד או באיי יוון. אבל הייתה לי הרגשה ברגע שהבנתי מה מתבשל עם אודליה. שאמא שלי עלתה למעלה ואמרה עכשיו אני עושה בלגן עד שתביאו לי זיווג לבן שלי. עכשיו אני רוצה את זה כי זה מה שקרה. וממש הרגשתי את זה מתוך מיסטיקה פנימית שלי"
חלפו שנתיים ולאהוד בנאי ואשתו נולדה בתם הבכורה והם קראו לה מרים על שם אמו. "ברגע שאני קורא בשמך לבתי פתאום יש איזו תחושה של פיוס עם אמא שלי זו הייתה בעצם הנחמה שלי. על הלילה הזה שלא דיברתי איתה והקושי הזה נהפך למשהו אחר".
בינתיים החל אהוד בנאי לפקפק בבחירת הקריירה המוזיקלית. אז הוא פנה לכישרון השני שלו, כישרון הכתיבה, והחל לכתוב ספר. בזמן שהוא כתב הוא שמע מוזיקה. היה זה התקליט ההוא של הזמר היווני דימיטריס מיטרופאנוס.
שקנה באתונה בכספו האחרון. והיה בתקליט שיר יווני ישן, "קח אותי", של הזמרת היווניה רנה פאנטה. ופתאום הוא מפסיק רגע לכתוב את הספר
והחל לכתוב בשולי הדף במחברת מילים לשיר, על בסיס המנגינה ששמע.
הוא כתב: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת, בטרם תשכיביני לישון, וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון". כי הוא נזכר שאמא שלו תמיד סיפרה לו, איך בילדותו התפרץ בשמחה כשירד הגשם הראשון. אהוד בנאי לא המשיך לכתוב את הספר. את המחברת שבה כתב אותו הכניס למגירה, ובה גם המילים הללו.
חלפה שנה ב-1985, בגיל 32. משהו בחייו של בנאי מתחיל להשתנות. בן דודו יובל בנאי סולן להקת משינה מבקש מאהוד לכתוב את המילים לשיר "רכבת לילה לקהיר" השיר שכתב נהיה להיט ענק. ואהוד נענה להפצרות של אודליה ושל אביו, השחקן יעקב בנאי, וניסה שוב את מזלו במוסיקה. הוא הוציא את שירו "עיר מקלט" שהיה גם ללהיט. ושנתיים אחר כך יוצא אלבום הבכורה שלו "אהוד בנאי והפליטים" שזכה להצלחה גדולה. ואחרי כל השנים והנדודים החלום של אהוד בנאי לעסוק במוזיקה מתגשם.
"סיפורים שליוו את חייו". בשנת 1994 אהוד בנאי החל לחפש חומרים לאלבום חדש. וכשהוא מחפש שירים הוא מתחיל לחפש במחברות הכי ישנות שיש לו
כי הוא אף פעם לא זרק אותם מדפדף ומדפדף. ואז הוא נתקל במחברת שבה ניסה לכתוב את הספר 10 שנים קודם לכן. הוא קרא בה והגיע לעמוד שבו כתב את ארבע השורות לאמא שלו. "ישר שלפתי אותם משם ואז נכתבו הבתים סביבם". בכולם הוא מספר את הסיפור שעבר בגיל 30, ובשיאו, נקודת המפנה – קריאת שמה של אמו לבתו. את הפזמון הוא השאיר בקרבת המנגינה היוונית שעל בסיסה הוא כתב את הפזמון. לבתים הוא כתב לחן מקורי. אודליה, אשתו של אהוד, ליוותה אותו בקולות בהקלטת השיר בסוג של סגירת מעגל.
השיר "מהרי נא" נכלל באלבומו הרביעי: "עוד מעט" שיצא בשנת 1996. ונהיה אולי לשיר הכי מצליח של אהוד בנאי. השיר שבו הוא סגר מעגל עם עצמו.
"אני חשבתי שאני כותב על משהו מאוד אישי. לא קלטתי כמה אני קולע לסיטואציה שהרבה אנשים עוברים.זה הרגע הזה שאתה כותב שיר שבא לגמרי מתוך החיים שלך. החיים נכנסים לתוך שיר, והשיר נכנס לתוך חיים של אחרים". ואכן השיר הזה חדר ונכנס נכנס ללבבות של כולנו. הטקסט של אהוד בנאי מלא באהבה וברגישות. המרמור הופך לחמלה, החמצה הופכת לפיוס, ואפילו המוות הופך לחיים כשהוא מחליט לקרוא לבתו על שם אמו המנוחה.
אהוד בנאי כבר מזמן אינו אותו צעיר אלמוני בן 30, הוא היום מהיוצרים הבולטים והמשפיעים במוסיקה הישראלית. האדם, המשורר, היוצר, הגיטריסט, המלחין, הזמר. האיש והכובע, הרוקר עם הגיטרה, סיפר את סיפור חייו דרך השירים. חוגג יום הולדת 70. קהילת אתם זוכרים את השירים מברכת אותו בהמון מזל טוב שפע של בריאות יצירה ואהבה. תמשיך לנסוע בדרכים טובות.
כי הלב שקפא כבר מזמן הפשיר. תודה על המוזיקה והשירים הנפלאים שלך.
***********************
בהכנת הפוסט נעזרנו בבלוג של אורי הייטנר פינתי השבועית ברדיו ובפודקאסט "שיר אחד" על השיר. הציטוטים של אהוד בנאי הם מתוך הפודקאסט.
